ריבית מיוחדת כנגד מבטחת חסרת תום-לב 

חברות ביטוח רבות נמנעות מתשלום תגמולי ביטוח למבוטחיהן במועד שקוצב החוק לשם כך. לעיתים נובע הדבר מסרבות יתר של נהלי חברת הביטוח אך לרוב נובע הדבר מרצונן של חברות ביטוח להפעיל לחץ כלכלי, בלתי לגיטימי, על המבוטח כדי שייעתר לתכתיביהן ולסכום המוצע על-ידן ל"פשרה".

לשון חוק חוזה ביטוח[1] קובעת כי

"תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23(א), והם ניתנים לתביעה בנפרד מיתר התגמולים"

דא עקא שחברות ביטוח רבות נמנעות מתשלום תגמולי ביטוח למבוטחיהן במועד שקוצב החוק לשם כך. לעיתים נובע הדבר מסרבות יתר של נהלי חברת הביטוח אך לרוב נובע הדבר מרצונן של חברות ביטוח להפעיל לחץ כלכלי, בלתי לגיטימי, על המבוטח כדי שייעתר לתכתיביהן ולסכום המוצע על-ידן ל"פשרה".

לפיכך ביקש המחוקק הישראלי "להקדים תרופה למכה" וקבע כנגד המבטחת הסוררת סנקציה של "ריבית מיוחדת". לעניין זה קובעת לשון החוק כי

"מבטח בביטוחים אישיים, שלא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב, במועדים שבהם היה עליו לשלמם לפי סעיף 27, רשאי בית המשפט לחייבו בתשלום ריבית מיוחדת בשיעור שלא יעלה על פי שלושה מן הריבית הקבועה בהגדרת הפרשי הצמדה וריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, שתחושב על תגמולי הביטוח האמורים ועל תוספת הפרשי ההצמדה על תגמולים אלה לפי סעיף 28, מהמועדים בהם היה על המבטח לשלמם עד תשלומם בפועל; הריבית המיוחדת תשולם בנוסף לריבית האמורה בסעיף 28.

לענין זה, 'ביטוחים אישיים' - ביטוח חיים, ביטוח תאונות אישיות, ביטוח רכב (רכוש), ביטוח דירות ותכולתן, ולמעט ביטוח אחריות" (ההדגשה שלי - ת.ר.)

בהקשר זה כבר נקבע כי רשלנות מבוטח אינה פוטרת את המבטחת מתשלום תגמולי הביטוח למבוטח. במקרה שהיה נגנב רכבו של מבוטח עת שהה על חוף הים. זאת לאחר שהותיר מפתחות הרכב בתיקו שעל החוף. המבטחת סירבה לשלם את תגמולי הביטוח בטענה כי המבוטח התרשל וגרם לגניבת הרכב ברשלנותו ולפיכך, טענה, פטורה היא מתשלום תגמולי הביטוח. באותו מקרה קבע[2] בית-המשפט כי

"במקרים בהם כללה הפוליסה חריג של רשלנות קבעה ההלכה הפסוקה שאין די ברשלנות רגילה אלא נדרש כי היסוד העובדתי יצביע על סטייה ניכרת ממה שאדם סביר היה עושה או היה נמנע מלעשות בנסיבות הענין.

במקרה שבפנינו העובדות אינן מלמדות על חוסר סבירות קיצוני בהתנהגות המשיב או על הלך רוח של פזיזות או חוסר אכפתיות. לכל היותר ניתן לייחס למשיב רשלנות (במובחן מפזיזות או אי-איכפתיות)"

באותו מקרה לא הסתפק בית-המשפט בחיוב המבטחת בתשלום תגמולי הביטוח למבוטח כי אם חייב אותה גם בתשלום ריבית מיוחדת לנוכח התנהגותה. בעניין זה נקבע כי

"דחיית תביעתו של המבוטח - המשיב לא היתה מטעם 'ענייני וממשי' אלא בגין נסיון של המערערת להתחמק מחיוביה. כך, למשל, גם כשנדחית תביעת מבוטח בגין רשלנות מצד המבוטח נדרשת רשלנות רבתי כדי לפטור את המבטח מחבות, ובענייננו לא היה יסוד למסקנה בדבר גילוי רשלנות רבתי מצד המבוטח... יש לחייב את... (המבטחת - ת.ר.) בריבית מיוחדת בשיעור של פי שניים מן הריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה תשכ"א-1961"

במקרה אחר חויבה חברת הביטוח כלל בתשלום "ריבית מיוחדת" לאחר שלא העבירה שיק בלתי מסויג למבוטח בגובה הסכום ש"אינו שנוי במחלוקת". תחת זאת דרשה המבטחת מהמבוטח, שלא כדין, לחתום על "כתב סילוק" לויתור מלא על כל טענותיו כתנאי לתשלום אותו סכום. באותו מקרה קבע[3] בית-המשפט כי

"אין מדובר במקרה בו היה למבטח טענה כלשהיא כלפי המבוטח וזו התבררה לאחר מכן כטענה חסרת שחר, חסרת תום לב או חסרת יסוד. המבטח לא העלה כל טענה בענין חלק הארי של תגמולי הביטוח (למעלה מ- 155,000 ?), אך לא שילם אותם למבוטחת (לפי שלא נחתם שטר קבלה וסילוק). עד שלא פנה לחברת הביטוח עורך דין, אליו נאלצה התובעת לפנות, לא טרחה חברת הביטוח לשלם את הכסף. בהתנהלות זו כשלעצמה יש חוסר תום לב בגינה בא סעיף 28א לפצות ואותה הוא בא למנוע. הסעיף אינו מחייב שימוש בהליך משפטי על ידי חברת הביטוח ושיקול הדעת בענין מסור לבית המשפט היושב בדין[4]"

גם על-פי טיוטת חוזר של המפקח על הביטוח[5] אין מבטחת רשאית להתנות תשלומו של סכום שאינו שנוי במחלוקת בחתימת "כתב סילוק" על-ידי המבוטח. כל שרשאית המבטחת הוא להחתים את המבוטח על אישור לפיו קיבל סכום כסף. מכאן שהתנהלות מסוג אחרת תיחשב כחסרת תום-לב על כל המשתמע מכך.

--------------------------------------------------------------------------------

[1] סעיף 27 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981

[2] ע"א 2868/04 (מח'-חי') מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' לדיזנסקי ולדימיר, פסק-דינם של כב' השופטים י. גריל, ר. חפרי - וינוגרדוב וע. גרשון מיום 14/6/05

[3] ת.א. 40275/04 (שלום-ת"א) ענבל אוזן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסק-דינה של כב' השופטת תמר אברהמי מיום 2/6/05

[4] וראו ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח נ' מנשה ישר, פ"ד מט (2) 749, 774

[5] טיוטת חוזר מס' 1170 מיום 21/12/04